<h1>ראבי"ה סימן רי"ב</h1>
<h2>דף נז.</h2>
פרק במה אשה. לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול [בהן עד שתרפם] ולא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן [שאינן תפורין ולא בכבול לרשות הרבים] ולא בעיר של זהב ולא בקטלא [ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם] ואם יצאת אינה חייבת חטאת. וקיימא לן כר' אבהו [דכיפה] של צמר אסור וכל שכן כבלא דעבדא, דהא תניא כוותיה.
<h2>דף נח.</h2>
יוצא העבד בחותם שבצוארו, אם הוא של טיט, אבל לא בשל מתכת. ולא תצא בהמה בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג [שבצוארה ולא בזוג שבכסותה]. והילכ[תא] כלילא שרי לא שנא דארקתא ולא שנא דאניסכא. אמר רב ששת קמרי שרי. אמר רב ששת האי ריסקא אי אית ליה מפרחייתא שרי ואי לא אסור. ירושלמי [שבת פ"ו ה"א] אמר רב הונא לאיתתיה מייתין ליברא דדהבה על קיבליתא רבי יוחנן אורי למיתן מרגליתא לפרגוזא. ולא תצא אשה במחט שאינה נקובה, והיא [מיוחדת] לחלוק בה שערה.
<h2>דף נט:</h2>
ותרי המיינין, שהם שני חגורין, פירש רבינו שלמה [שני] לשונות, האחד לאיסור, וראייתו שרק חגור אחד מונה גבי שמונה עשר כלים שהתירו מפני הדליקה. ואין זה ראיה, דדילמא התם מחמירין טפי, דאי (לא) שרית ליה, טפי אתי לאקולי. וראיה דפרק המוציא תפילין [עירובין צ"ה ע"ב] יש לדחות. ענין אחר פירש רבינו שלמה תרי המייני להתיר. ונראה לי דלכל הלשונות כשהחגור האחד על החלוק שלו והשני על הקוטא מותר, שכן דרך בני אדם אפילו בחול.
